יחסי מין תקינים ואוכל טוב ויאגרה וסיאליס

״אני רוצה שתבשל לי את הזיכרונות שלך״, אמרה לי אשתי פעם אחת לאחר שראתה פרק של "מאסטר שף". עניתי: ״מה זאת אומרת לבשל לך את הזיכרונות שלי? לבשל לך קריסטל־קראק?״

כשחושבים על זה כמו שצריך, די מטורף שאנחנו, זאת אומרת בני האדם, החברה, המין האנושי, הצלחנו להפוך את סקס - למפחיד ביותר בעולם. כלומר, זו בעצם המשימה הראשונה והחשובה ביותר של המין האנושי להתרבות, לא? והנה הצלחנו לדפוק את זה. הצלחנו להפוך את הדבר שהיה אמור להיות הכי טבעי, לדבר הכי מפחיד. אתה רק נכנס למיטה עם מישהי ומיד מתחילים הפחדים והחרדות.

אני חושב שבעצם כל אישה שהייתי איתה לא באמת הייתי איתה - תמיד הייתי עם עצמי, עם הפחדים והחרדות שלי. כאילו אני בתחרות כזו על כמה זמן אני מחזיק מעמד, אם אני מרשים מספיק, אם אני מגוון מספיק, ואיפה אני עומד ביחס לאחרים שהיו לה. מבחינה עקרונית, קיום יחסי מין הוא פעולה פשוטה ביותר שאיננה יותר מהזנקה ביולוגית של מיליוני זרעונים שיוצאים למרוץ אל עבר הביצית והעתיד של המין האנושי. אבל לך תבנה את העתיד של המין האנושי כשההווה שלך שברירי והפאניקה נוטפת ממך וכל הזמן אתה מנסה לקרוא את הפנים של הפרטנרית שלך ולאבחן אם היא מזייפת או לא.

בדיוק על זה נשען כל השוק האפור של תרופות המרשם שקונים בסתר בפינות רחוב. הכדורים הכי נמכרים בשוק הזה הם כמובן ויאגרה וסיאליס. ומי שקונה אותם הם לא זקנים גריאטריים עם אימפוטנציה, אלא צעירים בריאים בגופם אבל אימפוטנטים בראשם המלא בחרדות ביצוע, צעירים שרוצים לשפר ביצועים במיטה. האמת היא שעד שעשיתי סקס בפעם הראשונה, הכל היה בסדר יחסית בעולם שלי ועדיין האמנתי במין האנושי. אבל אז, בגיל 17, עשיתי סקס בפעם הראשונה. זה היה נורא. זה היה מביך. לא ממש ידעתי מה אני עושה ועוד לפני שהבנתי מה קורה, זה נגמר. הדלקתי סיגריה, כי זה מה שראיתי שעושים בסרטים, ואז הסתובבתי אל הבחורה העירומה ששכבה לצדי, דפנה קראו לה, הבטתי לה ישר בעיניים ושאלתי אותה איך היה לה. ״היה מדהים״, היא אמרה. ואני הסתכלתי עליה והבנתי - אי אפשר להאמין לאף אחד בעולם המזוין הזה. במיוחד לא לבחורות.

הדבר הבסיסי השני הכי חשוב שעלינו לדאוג לו הוא אוכל. אבל גם את זה הצלחנו לדפוק ולסבך. אנחנו חיים בתקופה קשה, נוראית. תקופה שבה אנשים סוגדים לשפים ולאספרגוס. קדושת המטבח מנשבת מכל עבר, ורוח אייל שני מרחפת על פני המים.

כיום אתה יכול למצוא את עצמך בקלות נקלע לשיחה שלמה שכל כולה דיונים כבדי ראש בענייני קולינריה. כבדות ראש כמו זו שמוקדשת לענייני קולינריה בישראל לא קיימת אפילו בקבינט הביטחוני ערב יציאה למבצע בעזה. ״אני רוצה שתבשל לי את הזיכרונות שלך״, אמרה לי אשתי פעם אחת לאחר שראתה פרק של "מאסטר שף", שבו אחד השופטים הצהיר ש״כשאני אוכל את המנה שבישלת, אני מרגיש שאני טועם את הזיכרונות שלך״.

״מה זאת אומרת לבשל לך את הזיכרונות שלי?״, השבתי לאשתי בתמיהה והרמתי גבה, ״לבשל לך קריסטל־קראק?״. ואז אתה נכנס למטבח, והיד רועדת. בראשך אתה משחזר את היום שעבר עליך - איך נסעת לעבודה וכל הדרך הביטו עליך שפים מחייכים מבעד לשלטי חוצות; ואיך בעבודה דיברו על הפרק האחרון של תוכנית הבישול התורנית; ואיך כשסיימת את העבודה הלכת להוציא את האוטו מהחניה, ובדרך לשם, בחלון הראווה של חנות הספרים, שוב פגשת פרצופים של שפים חייכניים על עטיפות של ספרי מתכונים; ואיך כשחזרת הביתה, התיישבת על הכורסה בסלון ודפדפת בעיתון, ובמדור הרכילות הבחנת בידיעת רכילות על השף שיוצא עם הכוכבנית היפהפייה. אז איך הידיים לא ירעדו לך ובסוף תחליט לעשות פניית פרסה ולא לאכול כלום?

כל הכבוד לנו, הצלחנו להפוך את הדברים הבסיסיים ביותר בחיינו - סקס ומזון - למסובכים ביותר. אסטרואידים, התחממות גלובלית, מגה־צונמי, מלחמה גרעינית עולמית - כל אלה איומים קטנים על המין האנושי לעומת האיום הגדול באמת - היכולת שלנו לסבך הכל.

באמת לא פשוט לחיות בימינו אלה. אתה מנסה לעשות את מה שמוטל עליך למען עתיד האנושות, והפאניקה לועסת אותך לאט־לאט מבוקר ועד לילה. המקומות שאמורים להיות הידידותיים ביותר - המיטה והמטבח - הפכו למפחידים בעולם. מאחורי כל מיטה אורבות לך חרדות, ומאחורי כל מטבח מסתתרים רגשי נחיתות מסרסים. באיזה עולם מזוין אנחנו חיים. פלא שאני צריך טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע?

ויאגרה, סיאליס