דיני כיבוש
פורסם:
17:28
21/10/2011 
נצפה 1,630 
שלח לחבר
סעיף 49 (6) לאמנת ז'נבה:
"הכוח הכובש לא יגלה או יעביר חלק מאוכלוסייתו האזרחית אל השטח שכבש".
לאור הסעיף הזה, האם ייתכן שמפעל ההתנחלויות הישראלי אינו חוקי?
ישנם שני מצבים:
א. האחד, התנחלויות שאותן יזמה ממשלת ישראל, מימנה והקימה.
ב. השני, התנחלות פרטית של אזרח ישראלי, בלי קשר למדינה.
מבחינה פוליטית, משנת 1967 ועד 1977, שלט בישראל שלטון מפא"י. בתחילת הדרך, עלו התיישבויות זמניות כאלה או אחרות בגדה המערבית, ביוזמת גוש אמונים, אך לא ביוזמה ממשלתית. הממשלות העלימו עין, ברוב המקרים. במקביל, היו התיישבויות כאלה בגולן. החל משנת 1977, חל היפוך במגמה. ממשלת בגין, בעידודו הנלהב של אריק שרון, עודדה ויזמה את ההתיישבות.
פס"ד 390/79
בחורף שנת 1979 התקיימה הפגנה לא חוקית של גרעין מתוך גוש אמונים, שנקרא "גרעין אלון מורה". ההפגנה הלא מאושרת התקיימה בסמוך לשכם. הממשלה בראשות בגין התכנסה וקבעה כי היא רואה בגרעין הזה גרעין מתאים להתיישבות. היא קראה לגרעין לשוב לאדמה שבה התכנסו, הפעם באופן מאושר. תת אלוף בנימין בן-אליעזר, מפקד יהודה ושומרון, הוציא צו המורה על הפקעת שטח של 700 דונם בסמיכות לשכם. השטח שהופקע היה שטח בבעלות פלסטינית פרטית, ולא שטח הפקר. שבוע לאחר מכן, בולדוזרים של צה"ל פתחו את הציר והחלו להכשיר את הקרקע להקמת היישוב אלון מורה.
בעלי הקרקע עתרו לבג"ץ וטענו שהפקעת הקרקע אינה חוקית, וסותרת את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. המדינה הגיעה לבג"ץ עם תצהיר מהרמטכ"ל, שקובע כי הפקעת האזור היא צורך ביטחוני של מדינת ישראל. הקמת ההתנחלויות היא חלק מתפיסה ביטחונית רחבה, הנוגעת למיקום האנשים ולפרטים נוספים. נגד התצהיר של הרמטכ"ל, הוגש תצהיר של אלופים אחרים, שטענו כי ההתנחלויות אינן מקדמות את ביטחון ישראל, וכי המטרה האמיתית של ההתנחלויות היא פוליטית.
הטענות שהציגה מדינת ישראל:
א. מתוך ספר במדבר: "וירשתם את הארץ..." מדובר בשטח של ארץ ישראל המקראית, וישנו גורם זר המנסה לכרסם בריבונות ישראל (הפלסטינים). ב. השופטים צריכים להישמר מהתערבות בנושאים כאלה, משום שמדובר בסוגיות שעומדות בבסיס המחלוקת הציבורית, ורוב מערכות הבחירות ניטשו סביב שאלות אלה.
בית המשפט פסק כך:
א. לגבי הטענה מספר במדבר: גם מי שלא מחזיק בתפיסות של גוש אמונים, מכבד את התפיסה שלהם ואת אמונתם הדתית. אולם, כמדינת חוק, ההלכה פועלת רק כאשר החוק האזרחי מאפשר זאת. יש לפסוק על סמך הדין האזרחי ולא הדתי.
ב. לגבי סוגיית המורכבות הפוליטית: השופטים אמרו בגלוי כי יש סכנה שייכנסו לזירה הפוליטית ושיערבו השקפות אישיות, מה שיפצל את הציבור מול בית המשפט ויפגע באמינות בית הדין. אולם, אין ברירה אלא להתערב בעניין הפגיעה ברכוש האישי שהופקע.
עוד טענו השופטים, כי סעיף 49 (6) אינו רלוונטי, משום שהוא שייך למשפט הבינלאומי ההסכמי, ולא מחייב את המשפט הבינלאומי [השופטים שוכחים שהאמנה הזו היא בתהליך קליטה, ושראוי לנסות לשמרו על ההתחייבויות הבינלאומיות]. הם ממשיכים וקובעים כי סעיף 46 לאמנת האג, שהיא מנהגית, אוסר על הפקעת קניין פרטי של הנכבש ללא אסמכתא משפטית מפורשת. סעיף 42 מתיר הפקעה של קניין פרטי לצרכי ביטחון. השופטים בודקים אם ההתנחלות אכן הוקמה לצרכים ביטחוניים. השופטים מוכיחים כי השיקול הדומיננטי להקמת ההתנחלות היה לרצות את הלחץ הלוביסטי והפוליטי של המתנחלים. הצבא וגורמי הביטחון נגררו אחרי מהלך פוליטי, ולא להפך. מדובר במהלך שנועד לשרת צרכים פוליטיים ולא צבאיים. בג"ץ קבע כי הפקעת קניין פרטי לצרכי הקמת התנחלות, שבאה לענות על צרכים פוליטיים, אינה חוקית!
המתנחלים דחו את המסקנה הזו מכל וכל. הם טענו כי היא לא עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה, לאור הבטחותיה לתמוך בהקמת היישוב כיישוב קבע של התנחלות יהודית (כמו דגניה וכמו נתניה).
השופטים ענו כך: אין יכולת להקים יישוב קבע בשטח כבוש, משום שזה בהגדרתו זמני. הכיבוש זמני, זכויות השלטון הצבאי זמניות, וכל פעולה שמבצע השלטון הצבאי היא זמנית. הכל צריך להסתיים עם סיום הכיבוש.
השופטים קובעים קביעה נוספת לגבי יהודה ושומרון: גם אם הירדנים החזיקו בשטח באופן לא חוקי, ברגע שצה"ל נכנס לשליטה אפקטיבית בשטחי יהודה ושומרון, הוא מחויב לחוקי הכיבוש.
אם ההתנחלויות נקבעו כלא חוקיות, איך הפך מפעל ההתנחלויות לעניין גדול וחשוב כל כך בישראל?
פסק הדין אוסר להפקיע אדמות פרטיות, אך לא אוסר להפקיע אדמות הפקר ולהתיישב בהן. באשר לחוקיות הקמת התנחלויות באדמות שאינן פרטיות, בג"ץ נמנע באופן עקבי וקבוע מלהכריע בעניין.
אי ההתערבות של בג"ץ, יחד עם המסירות של המתנחלים, יחד עם רופסות כוחות הביטחון והשתיקה של הציבור הישראלי, יצרו כולם יחד את מפעל ההתנחלויות הישראלי.
א. חוות הדעת של בית הדין בהאג העוסקת בחוקיות גדר ההפרדה
זו קובעת באופן גורף כי כל מפעל ההתנחלויות הישראלי אינו חוקי. בית הדין נותן פרשנות רחבה ביותר לסעיף 49 (6), שאינה מתחייבת מלשון הסעיף. בית הדין מנסה לדחוק את ישראל לפינה, ולא מאפשר לה לטעון שהמתנחלים פעלו באופן חד צדדי.
ב. החוקה של ICC
מגדירה מספר פשעים חמורים שאחד מהם הוא סעיף 49 (6). כל העברת אוכלוסין ישירה או עקיפה לשטח הכבוש מהווה פשע.
מה באשר להחזרתם של המתיישבים לתוך תחומי 1967? בסוגיית "ההינתקות"
המתנחלים טענו כי אסור לפגוע בקניין של המתנחלים, מפני שמדובר באוכלוסיה אזרחית בשטח כבוש, שהיא אוכלוסיה מוגנת מתוקף המשפט הבינלאומי. בית המשפט קבע כי יש למתנחלים שפונו זכויות רבות מאוד, ומרחיב את הפיצויים שלהם. אולם, הוא קובע, מטרת דיני הכיבוש היא להגן על האוכלוסייה הנכבשת, ולא על האוכלוסייה של הכובש.
עוד בדיני כיבוש: פס"ד 393/82
בסיטואציה של כיבוש, כאמור, הכובש מחויב להשליט סדר ולדאוג לאוכלוסייה. בשנות השמונים, ישראל תכננה להקים את כביש 443. העותרים: ישראל טוענת שהתכנון ישרת את יהודה ושומרון וייטיב עם האוכלוסייה, אולם, מדובר במערכת כבישים ראוותנית שתשרת את ההתנחלויות ואת תושבי ישראל, מבלי להגן על האוכלוסייה הנכבשת. מדינת ישראל: מה פתאום, אנחנו רוצים להיטיב עם תושבי ביר נבאלה, נבי סמואל ועוד.
הרווח לתושבי ישראל ולמתנחלים הוא רווח שולי. בג"ץ: מאז מלחמת ששת הימים, שטחי יהודה ושומרון נתפסו והוחל עליהם המשפט הישראלי. המפקד הצבאי הוא הריבון, ועליו לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלו, ולצרכים של האוכלוסייה הנכבשת. תקנה 43 לאמנת האג מחייבת את האלוף לדאוג לסדר ולחיים הציבוריים. הסמכות הזו כפולה: ראשית, יש להשיב את הסדר על כנו. אחר כך יש להבטיח את המשך הקיום של הסדר ושל החיים הציבוריים. החובה הזו משתרעת על קשת רחבה של תחומים אזרחיים של החברה היושבת בשטחים. אסור לפרש את סעיף 43 באופן צר.בג"ץ ממשיך וטוען שסמכות הריבון הצבאי מחויב לשני פרמטרים:
א. לפעול לפי שלטון מתוקן הדואג לכל הצרכים האזרחיים (בין השאר, תחבורה).
ב. הכובש מחויב לפעול תוך שמירה על זמניות הכיבוש (ולא ליזום פרויקטים גרנדיוזיים כאילו שנשארים לנצח). בג"ץ מתחכם וטוען שיש להבחין בין כיבוש זמני, לבין כיבוש זמני שמתארך. אם הצבא רואה שהכיבוש מתארך, חובותיו מתעצמות. המגבלה שמטילה זמניות הכיבוש מצטמצמת, וניתן ליזום פרויקטים רחבי היקף. ממשל צבאי אינו רשאי לבצע בשטחים הכבושים שינויים מהותיים, אלא במקרים יוצאי דופן. מותר לממשל הצבאי להכתיב לריבון הקודם תכתיבים שיאפשרו לכובש לספק את הצרכים הבסיסיים הנדרשים, לאור התפתחות האוכלוסייה הנכבשת. אם יוכיחו שמערכת הכבישים נועדה לשם כך, ניתן לאפשר למדינה להקים מערכת כבישים, שתשמש את הריבון המקורי והחוקי עם סיום הכיבוש.
תגיות:
כיבושמדינת ישראל
- מאמרים דומים
- מאמרים נוספים של Adoram
- אודות Adoram
- מידע נוסף
מאמרים דומים
- איך יורדות נשמות לעולם הזה ? מה אומרת על זה הקבלה ?
- מהי שיטת ימימה?
- Bolesh- ביטחון וחקירות
- Bolesh- ביטחון וחקירות
- סין בשנות ה-80
- מערכת היחסים בין המדינה לארגון
- המדינה המודרנית
- דיני כיבוש
- האם מותר לתחום אוכלוסיה לתוך שטח כבוש מסוים
- האם מותר לגרש אוכלוסיה מן השטח שנכבש
- פסק דין כפר יאנון
- דיני כיבוש והתנחלות
- כובש שטחים
- כיבוש עזה
- כיבוש ירושלים
- כיבוש שטחים
- כיבוש התנחלויות
- מדינות הדרום
- האימפריאליזם במאה ה-19
- אחריות המדינה
מאמרים נוספים של Adoram
- עינויים בשבי
- האמנה נגד עינויים
- אמנות ספציפיות לזכויות אדם
- זכויות האדם
- דיני זכויות אדם במשפט הבינלאומי
- אוסטריה למטייל
- איטליה היסטוריה
- טיול לרוסיה
- מידע על צרפת
- בריטניה הגדולה
- רופאים לזכויות אדם
- חמאס בעזה
- דרישות הומניטריות בעקבות כניסת צה"ל לרפיח
- משפט הומניטרי
- יוגוסלביה במלחמת העולם הראשונה
- דיני כיבוש
- סיכום מלחמת העולם הראשונה
RSS |
כל הזכויות שמורות רובו תכנים שגולשים כותבים | מאמרים 2017-2011
© תוכן הכותבים מופץ ברשיון Creative Commons