גזענות נגד אתיופים
פורסם:
13:15
07/10/2011 
נצפה 1,591 
שלח לחבר
בחמש השנים האחרונות למעצרו, מנדלה שהה בווילה מבודדת בקייפטאון, עם כמה מחבריו. באמצע 1989, הוא הצליח להעביר החוצה (לחבריו המשוחררים שמחוץ לדרום אפריקה) את התנאים שלו לשחרור ולראשית השיחות עם משטר האפרטהייד. המסמך כלל שישה תנאים:
- שחרור כל האסירים.
- סיום מצב החירום שהוכרז בדרום אפריקה.
- קיום שיחות לקראת תחילת המשא ומתן.
- סילוק הצבא מה townships (עיירות של שחורים).
- הסרת המגבלות על ארגונים ועל בודדים, שהיו מעורבים בפעילות של השחורים.
- הקמת ממשלת איחוד לאומי.
זו הייתה התכנית הראשונה שמנדלה הוציא מהכלא, ששימשה הוראה עבור כוחות ANC שהיו בחוץ. הנושא של שחרור האסירים היה תנאי בל יעבור. הוא לא הסכים להשתחרר לבד. גם בשלבים האחרונים, הוא דרש שהמנהיגות כולה תשתחרר לפניו. הייתה הסכמה רק לגבי קבוצה קטנה מאוד, שהוגדרה כפושעים "עם דם על הידיים", שלא ישתחררו.
ניתן לראות שמנדלה קשר את הדרישות שלו לדברים פוליטיים- ולא רק להישגים שנוגעים לשחרור אסירים. הלבנים נכנעו. דה-קלרק קיבל את התנאים, למרות שלא הייתה הכרזה להפסקת האלימות, מצד ANC. מנדלה הכריז שהוא עדיין עומד בראש תנועת שחרור. לממשלה יש קול כפול- היא גם המדינה וגם התנועה הפוליטית (נשיונל פרטי). מנדלה התעקש להגדיר שהוא בתנועת שחרור שדורשת שינוי.
השיחות החלו עם שחרור בפברואר 1990, על רקע התלהבות עצומה של הציבור השחור בדרום אפריקה. בקייפטאון התחילו שיחות לקראת המו"מ, לגבי הדרך שבה הוא יתנהל. מהרגע שהאסירים שוחררו, כל המנהיגים הגולים שבו לארץ ותנועת ANC הוכרה כתנועה חוקית ולגיטימית. כך היה איחוד בין המנהיגות לבין אנשי התנועה כולם, תחת מנהיגותו של מנדלה.
השיחות עצמן החלו רק כשנה לאחר שחרור של מנדלה. לפני כן דנו כל הזמן באופן המו"מ ובנושאים שיעלו לדיון. במהלך השיחות גיבשו הסכם שלום לאומי, עליהם חתומים מנדלה וANC, דה-קלרק מן הממשלה וגם בוטולזי מנהיג IFP (שבט הזולו שלא היה חלק מANC). בהסכם השלום הוחלט על כמה עקרונות:
א. דמוקרטיה רב מפלגתית.
ב. חופש מצפון, אמונה, ביטוי והתאגדות.
ג. סיום האלימות.
היו גם סעיפי משנה, כמו הגדרה מחודשת של סמכויות המשטרה, כללים לבנייה מחדש של החברה הדרום אפריקנית, שילוב כל הקהילות וכן הלאה. היה חלק שהתייחס למבנה השיחות המפורטות יותר, באמצעות שני גופים: מזכירות שלום לאומית וגם ועדת שלום לאומית. מזכירות השלום עסקה ביישוב מחלוקות אזוריות, מקומיות, בתוך המדינה. ועדת השלום נתבקשה להגיש המלצות ליישוב סופי של הסכסוך.
החתימה על ההסכם לא הייתה פשוטה עבור שני הצדדים: מנדלה נאלץ להתחייב שיפסיק את פעולות האלימות. דה-קלרק חשש שלא יצליח להעביר את זה בקרב הציבור הלבן. דה-קלרק העביר משאל עם, ו70% מהקולות תמכו בהסכם (מתוך חמישה מיליון שחורים). שלושים האחוזים שהיו נגד השתייכו לציבור השמרני, שהיה לימינו של דה-קלרק בעבר.
לשיחות קראו שיחות CODESA (Convention for Democratic South Africa). מנדלה דרש מעמד שווה למעמדו של דה-קלרק, בכל המובנים. כיון שתנועת הייתה תנועת שחרור, היא כללה תנועות קומוניסטיות ועוד כל מיני סוגים. דה-קלרק היה, כאמור, גם בכובע של המפלגה וגם בכובע של הממשלה. לפיכך, הוחלט שיישבו בשיחות נציגים של הממשלה, של המפלגה השלטת, של המפלגה הקומוניסטית, של ANC, נציגי הבנטוסטנים, ועוד נציגים של מפלגות קטנות.
בישיבה הראשונה ישבו 18 איש, ובשנייה היו כבר עשרים. אולם, השיחות היו בעיקר בין מנדלה לבין דה-קלרק. גם מתוך הבנטוסטנים היו רבים שנטו לצדו של מנדלה (אותם אנשים שנחשבו לבוגדים בעיני השחורים).
המטרה של השיחות הייתה להתנהל באמצעות קונסנזוס, ולא דרך הצבעות. בדרום אפריקה זה נקרא INDABA – לדבר ולדבר עד שמסכימים. רק בהחלטות מעטות התקיימו הצבעות, למרות שמנדלה יכול היה לנצח בכל הצבעה כמעט (היה לו רוב בשיחות).
היו כמה מתחים לאורך שיחות השלום: מתח בין זולו לבין קוזה. כמו כן, ANC לא הפסיקו את פעילותם למען השחרור. לאורך שיחות השלום, תנועת השחרור הוסיפה לקיים הפגנות ולעתים פעולות אלימות כלפי כוחות הביטחון, שהוסיפו להיות אלימים מצדם. זה גרם למתחים רבים. אולם, מנדלה קרא כל הזמן להמשיך את השיחות, בטענה שהפסקת השיחות תשחק לידם של הקיצוניים.
דה-קלרק ניסה לרסן את הצבא ולגרום לו להתנהג בצורה שונה. במקביל, היו גופים של הלבנים שניסו לטרפד את השיחות, גם באלימות. מצד השחורים היו כמה ארגונים קטנים שלא נטלו חלק בשיחות, ביניהם גם PAC הישן. אולם, לא הייתה להם השפעה מול הקואליציה בעד השיחות.
משנת 1992, דרום אפריקה התנהלה באופן מוזר למדי. הממשלה ישבה בפריטוריה והוסיפה לתפקד כממשלה לבנה. אולם, כולם ידעו שבפועל הנהגת השחורים מנהלת את המדינה. השחורים קיבלו בניין של 14 קומות ביוהנסבורג, שנקרא Shell House. ההנהגה השחורה התנהלה כמעין ממשלת צללים.
מנדלה רצה להקים מסגרת שנקרא TEC (Transitional Executive Council). הוא ידע שביום הבחירות הוא ינצח, אך חשש שאנשיו לא יוכלו לנהל את המדינה בלי ההשכלה המתאימה והכנה לשמש בתפקידים ציבוריים.
לפיכך, הקים שמונה מיניסטריונים שנוגעים לתחומים שונים בממשלה. לכל מִנהל כזה נבחר צוות שמורכב מכל הצדדים של המו"מ. בין המיניסטריונים היו גם תחום הביטחון והמודיעין, שנהגו לעקוב אחר אנשי ANC!
לאורך הדרך, היו משברים גדולים, ביניהם הרצח של כריס האני, סגנו של מנדלה. כמו כן, תפיסתו של Third Force שהתנהלה במקביל לשיחות. למרות המתחים, השיחות לא נפסקו בשום אופן. הלבנים עשו את המקסימום בניסיון להכשיל את השיחות. הדרישה המרכזית של מנדלה הייתה לקבוע תאריך לבחירות, תאריך שאותו הלבנים ניסו לדחות שוב ושוב.
היו בעיות נוספות בתוכן השיחות: מנדלה רצה ממשלה מרכזית, עם הרבה מאוד סמכויות. אולם, בוטולזי וגם הלבנים, רצו בשלטון מרכזי רופף מאוד, עם סמכויות רבות למחוזות. היה דיון ארוך גם לגבי בניית המחוזות. בסופו של דבר הוחלט לחלק את דרום אפריקה לתשעה מחוזות.
במחוזות מסוימים היה רוב למפלגת זולו (למשל, קוואזולו), ובמחוזות מסוימים היה רוב ללבנים (למשל, קייפ). אילו היה ממשל עצמאי בכל מחוז ומחוז, זה היה מחליש את כוחה של מפלגת ANC. הוויכוח לגבי השלטון המרכזי נמשך ממש עד לבחירות.
ויכוח נוסף התנהל סביב ההמנון- האם זה יהיה ההמנון של הלבנים, בשפת אפריקאאן, או ההמנון של השחורים בשפת קוזה. ההמנון מושר עד היום פעמיים: בהתחלה של הלבנים ואחר כך של השחורים. הוועדה לגבי הדגל ישבה במשך חצי שנה.
מרגע שנקבע מועד לבחירות, נוצר אתגר חדש. ראשית, לא היה כל רישום של השחורים במדינה. ללבנים היה חשוב לרשום אותם, אך היה פחד כל כך רב מפני הלבנים, עד שמיליונים של שחורים לא נרשמו (הם ידעו שהרישום עשוי להביא לרדיפתם). הטענות של השחורים היו שיש הרבה יותר אוכלוסייה ממה שיש ברשומות. הלבנים התעקשו שרק מי שרשום יוכל להצביע. בסוף, הגיעו לפשרה של הצבעה על פי טביעות אצבע (כדי לדעת שהצבעת רק פעם אחת).
דבר שני, אף אחד מהשחורים לא הצביע מעולם, בשום סוג של בחירות. השחורים דרשו לנהל חינוך להצבעה (Voter Education). רבים מן השחורים לא ידעו קרוא וכתוב. כמו כן, היה להם פחד כזה מן הממשל, שהם חששו לעשות משהו שיגלה אותם למשטר. היה להם חוזר אמון בכל דבר ממשלתי שהוא. בנוסף, הייתה דרישה לפיקוח בינלאומי של האו"ם, על הבחירות. גובש צוות ענקי של משקיפי או"ם מכל העולם, שיפקחו על כשרות הבחירות.
במערכת הבחירות הראשונה הצביעו פעמיים: פעם אחת לשלטון המרכזי ופעם אחת למחוזות. הפתקים נכתבו בשמונה עשר שפות, וההוראות נכתבו באחת עשרה שפות שונות. כדי שלא תהיה בעיה עם אנאלפביתים, הוסיפו גם את סמל המפלגה לכל פתק ותמונה של המנהיג.
למרות ההכנות והחינוך לבחירות, רבים מהשחורים לא היו מוכנים להצבעה. לא היה ברור כמה מפקחים יגיעו, לא היה ברור כמה כוח יהיה למחוזות וכמה כוח לשלטון המרכזי. כתוצאה מכך, בוטולזי הכריז שלא יתמודד בבחירות, וזה עורר ביקורת רבה כלפיו. קיסינג'ר הוזמן לתווך והוא נכשל. רק יום לפני הבחירות, פרופסור מניגריה הגיע והביא איתו רעיון של חלוקה בין השלטון המרכזי לבין המחוזות. בוטולזי קיבל את זה, ורק אז הוסיפו את שמו לפתקי הבחירות, שהובאו מאנגליה. עשרות אלפי אנשים הוסיפו לשבעים מיליון עותקים של הפתק את תמונתו של בוטולזי, בידיהם.
יום הבחירות
מלבד ANC ונשיונל פרטי, היו עוד שתי מפלגות שהתמודדו בבחירות: בוטולזי והמפלגה הדמוקרטית (של הלבנים המתונים). בשעה חמש בבוקר ביום הבחירות, היו תורים של קילומטרים מחוץ לקלפיות (שנפתחו בשמונה בבוקר). הייתה התרגשות רבה לקראת הבחירות, רבים חששו שלא יספיקו להצביע, שרק מי שיגיע מוקדם יוכל לעשות זאת, וכן הלאה.. לראשונה, עמדו יחד בתור שחורים ולבנים.
ביום הראשון הצביעו פחות ממחצית האנשים. לפיכך, האריכו את הבחירות בעוד יום ובעוד יום. ההערכות לגבי כמות האנשים היו כל כך מוטעות, עד שהזמינו מאנגליה עוד ועוד פתקים. הבחירות נמשכו ארבעה ימים שלמים. יומיים לפני הבחירות, AWB (הימין הקיצוני של הלבנים האלימים) ביצע כמה פיגועים גדולים, בניסיון נואש לדחות את הבחירות או להפחיד את האנשים כדי שלא יבואו להצביע. מנדלה סירב בתוקף לדחות את הבחירות.
הממשלה החדשה
בסך הכל היו 400 חברי פרלמנט. הוסכם שיהיה נשיא שחור, עם שני סגנים: אחד לבן ואחד שחור. הנשיא היה מנדלה, הסגן הלבן היה דה-קרלק, ואילו הסגן השחור היה טאבו מבקי. העיקרון היה ממשלה שמחזיקה את כל הציבור יחד.
למנדלה היה חשוב מאוד שהכלכלה לא תתמוטט. הוא נתן לדה-קלרק למנות שר אוצר לבן, וגם נגיד הבנק המרכזי היה לבן. מנדלה הניח שהם מקושרים מאוד למערכת הבנקאות העולמית, ולכן השאיר את התפקידים הכלכלים המרכזיים בידי הציבור הלבן.
בוטולזי קיבל את תיק שר הפנים, כיון שכך יכול היה לשלוט בנעשה במחוזות. ברמה המחוזית ANC לקח שבעה מחוזות, INP לקח מחוז אחד וIFP אחד. מנדלה נהג בגדלות רוח רבה, והעניק את התיקים המרכזיים לשותפיו הקואליציוניים, כדי לשמור על אחדות. את תיק הבריאות, החינוך והחוץ השאיר למפלגתו.
הממשלה החזיקה מעמד למשך שנה ורבע. דה-קלרק פרש אחרי חצי שנה, על רקע ועדת האמת והפיוס ותפקוד הממשלה. אמנם, בממשלה היה איזון סביר בין השחקנים. אולם, בפרלמנט הדברים לא התנהלו היטב. מנדלה הוסיף להתנהל כעומד בראש ארגון שחרור, וכל החלטה שהביא לפרלמנט עברה ברוב מוחלט. לא היה טעם להגיע לפרלמנט.
האלימות הפוליטית נפסקה, אמנם, אך אלימות פלילית הוסיפה להתקיים ברמה גבוהה מאוד. האלימות הייתה תוצאה של עוני ושל תסכול. לרבים מן השחורים היו ציפיות אדירות מהמשטר החדש, ומטבע הדברים אלה לא התממשו מיד.
הלבנים לא עזבו את דרום אפריקה לאחר הבחירות. הבורים נותרו שם כי לא היה להם לאן ללכת (רובם היו חוואים או בעלי מכרות, וזה היה כל עולמם). הבריטים היו יותר ניידים, אך לא רצו לעזוב את משפחותיהם ואת רכושם מאחור. היהודים עזבו בגלים גדולים בשנות השבעים, בעיקר לארה"ב ולאוסטרליה.
לשחורים היה חשוב מאוד שהלבנים יישארו. הם לא רצו שההון והידע ילכו איתם. מנדלה קרא ללבנים להישאר עמם בדרום אפריקה. אולם, רמת האלימות הגבוהה הבריחה רבים החוצה. הייתה אלימות קשה מאוד בין זולו לבין קוזה, בייחוד באזור שבהם הם גרים יחד (קוואזולו). אלימות בין שחורים ללבנים היו בעיקר דרך כוחות הביטחון. הייתה גם אלימות פלילית-פוליטית שכזו, של שחורים שניסו להפחיד את הלבנים או להבריח אותם. בתקופות שבהן ניסו לקדם מטרות פוליטיות, נטו להשתמש באלימות. לשחורים כבר לא היה עניין באלימות פוליטית, להשגת מטרות פוליטיות. האלימות שבהם נקטו הייתה פלילית יותר, שכוונה בעיקר נגד לבנים.
ציבור גדול מאוד של שחורים, שהובילו את המאבק המזוין לאורך השנים, מצאו את עצמם מתוסכלים וחסרי כל יכולת להתפרנס או להתקדם: הם עזבו את הלימודים בגיל עשר בערך, ועסקו רוב ימיהם בהתנגדות אלימה. כאשר פירקו את המיליציות ואת הצבא של דרום אפריקה, לא הייתה תעסוקה לכל אותם אנשים. התעשיות הביטחוניות שהתקיימו קודם לכן, ובהן עבדו עשרות אלפי שחורים, כמעט שנסגרו בהוראת מנדלה. אולם, הוא הוסיף לקיימן בכדי לקיים את העובדים.
התסכול גרם להרבה מאוד אנשים להתפרנס משוד ומגניבות, בעיקר ביוהנסבורג. הכל הלך והסתבך, חברות הביטוח סירבו לבטח עוד אנשים. בעלי עסקים לא הצליחו לקיים את החנויות, ויצאו לסחור ברחוב, על המדרכות.
למנדלה הייתה אידיאולוגיה שדרשה להוריד את הגדרות החשמליות שהיו בגבולות. סביב דרום אפריקה היו נמיביה, בוטסואנה, מוזמביק ועוד אחרות. באותן מדינות היו מלחמות אזרחים, עוני רב ורעב. הסרת הגדרות הביאה מיליוני שחורים מכל מדינות אפריקה לתוך דרום אפריקה. בכך, הערים מנדלה קשיים רבים על הכלכלה בדרום אפריקה.
הלבנים התחילו לדרוש עונש מוות על פשעים חמורים (אונס, רצח). מנדלה קבע שלא יהיה עונש מוות בדרום אפריקה, כיון שכולם קורבנות של האפרטהייד שעברו סבל מהיום שנולדו. הוא הסתפק בכליאה. לעתים, השחורים התנגדו להצעות של הלבנים, רק משום שלבנים הציעו אותן. נוצר סוג של אפרטהייד הפוך. עד עצם היום הזה, הלבנים לא הצליחו להעביר שום החלטה בפרלמנט.
מאז שדה קלרק פרש, נשיונל פרטי התרסקה בהדרגה, ובשנת 2004 קיבלו בערך אחוז. במשך הזמן, כבר לא היה סגן לבן, ונותרה שליטה טוטאלית של השחורים. מפלגת DP היא המפלגה הלבנה היחידה שנותר לה כוח (12% בבחירות של 2004). הלבנים איבדו אפילו את שליטתם במחוז קייפ. גם בוטולזי הלך ונחלש עם השנים, והיו שנים שבהן ANC שלטה בכל תשעת המחוזות.
כך נוצר מצב שבו השחורים שולטים ללא מיצרים בחוק, והלבנים שולטים באופן מוחלט בכלכלה. נעשתה גם העדפה מתקנת של 60% לשחורים, כמעט בכל תחום (משרות ציבוריות, לימודים באוניברסיטאות וכן הלאה). לבנים צעירים לא נכנסו למערכת הציבורית או למשרות באוניברסיטאות, ולכן לבנים רבים עזבו את דרום אפריקה. רק לבנים שעסקו במסחר נותרו במדינה. בחברות ענק הכניסו דירקטורים שחורים, גם אם היו חסרי כל ניסיון. זה גרם לשחיתות איומה בתוך אותן חברות.
ככל שהממשל נעשה שחור יותר, רמת התפקוד של המשק ושל הממשל ירדה. השחורים לא הצליחו להתמודד עם מה שאירע. אולם, רמת ההזדהות עם השלטון גדלה, והוסיפה להיות התלהבות גדולה מהמדינה וממוסדותיה.
תגיות:
אתיופיםגזענותדרום אפריקה
- מאמרים דומים
- מאמרים נוספים של Sparrow
- אודות Sparrow
- מידע נוסף
מאמרים דומים
- חתונה אזרחית
- יוסי לוי יועץ שיווק באינטרנט
- מה חשוב לדעת על חתונה ביום שישי?
- דרך המילה הכתובה: כך תרשימו את המרצה שלכם
- קידום אתרים אורגני
- הסדר הכלכלי הבינ"ל הליברלי
- מידע היסטורי על גרמניה
- כלכלת גרמניה
- מדיניות החוץ הגרמנית
- האופי הגרמני והתרבות הגרמנית
- מדיניות החוץ הגרמנית
- המדיניות של אדנאואר
- תקופת כהונתו של הרארד כקאנצלר
- התקופה בין 1966-1969 – התקופה של גאורג קיסינגר
- מוסדות האיחוד האירופי
- גרמניה מה חשוב לדעת
- לימודי רדיו כמקצוע
- איך להזמין חברת ניקיון לשירותים מיוחדים
- המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה שנות ה-90
- מחיר המלחמה בקוריאה
RSS |
כל הזכויות שמורות רובו תכנים שגולשים כותבים | מאמרים 2017-2011
© תוכן הכותבים מופץ ברשיון Creative Commons